מאת דנה תלמידתה של ענת

כבר בשבוע 28 התחילו להופיע ברקסטונים שלא ממש התיחסתי אליהם…
צרצורים קטנטנים ולא סדירים שהרגשתי בבטן התחתונה…
בשבוע 36 הופיעו צירים סדירים כל ~15 דקות, די כואבים, שהפריעו לי בנהיגה הביתה מהעבודה…
כשחזרתי הביתה, אמרתי לבן זוגי היקר שיש סיכוי שנהפוך להורים מוקדם יותר ממה שחשבנו…
הוא נבהל נורא, התחיל לספור את כמות הבחינות והעבודות שהוא עדיין לא הגיש, את הפרויקט החשוב בעבודה וכו' וכו'…
תרגלנו את נשימות הצירים ואת התחנות והלכנו לישון עם ציפייה להתעורר בקרוב מאוד לשתות כוס יין מהבקבוק שנקנה לארוע המרגש ולהתכונן לנסוע לבית החולים…
אבל דווקא התעוררנו מאוחר מהרגיל בלי שום זכר לצירים.
בשיעור יוגה הקרוב ענת אמרה שככל הנראה אני לא אגיע לשבוע 40 וליבי התמלא בציפייה שזה יקרה בכל רגע…
בשבוע 38 כבר נמאס לי לחכות, הזמן הזדחל לו לאט לאט לאט לאט (הריון באמת נמשך 8 חודשים ושנה!) ולבסוף דווקא כן הגעתי לשבוע 40 ונכנסתי לקטגורייה בעלת התווית המוזרה שנקראית הריון עודף…
מוניטורים, טרטורים ובעיקר ציפיה ואכזבה כל פעם מחדש כשבערב מתחילים הצירים ובבוקר נעלם כל זכר מהם.
אה כן, וכמעט שכחתי את הטלפונים הבלתי פוסקים, והקול המאוכזב בקו השני למשמע קולי ולא קולו של בעלי המבשר על כך שאני בדיוק יולדת…
לא, אין שום דבר חדש!!! בעבודה בישרתי לכולם שאני אוספת שקל מכל אחד ששואל אותי "את עוד פה?", ככה לפחות בתנו תרוויח קופת חסכון צנועה עם היוולדה.
בשבוע 40+7, כשאני שוכבת במרכז לבריאות האישה מחוברת למוניטור ובוהה במסך הטלוויזיה שמקרין איזו סידרה משעממת התחלתי להרגיש צירים כואבים.
לא כ"כ התייחסתי אליהם כי כנראה כבר התרגלתי שהם באים והולכים (אבל מה פתאום בצהריים ולא בערב?!).
משם נסעתי לרופא הנשים שלי לביקור שיגרתי בו התבשרתי שיש פתיחה של 2 סנטימטר ומחיקה של שבעים אחוז.
"תוך 3 ימים את יולדת!" הבטיח הוא ואני כמובן לא ממש האמנתי, כי באותו שלב באמת התחלתי לחשוב שהקטנה עלולה להישאר בבטן עד שתגיע לבת מצווה…
היות והצירים כבר היו ממש חזקים, התקשרתי לחברתי הטובה שעובדת איתי ביחד במכון ויצמן, והצעתי לה לבוא איתי לבריכה להעביר את הצירים שלי.
בבריכה תירגלתי את תחנת המים, מלכת כל התחנות.
היה תענוג אמיתי, שמש, ציפורים מצייצות וחברה יקרה שהתברכה ברוגע שופע…
בשלב מסוים הבנתי שהגיע הזמן להזעיק את בן זוגי מעבודתו בהוד השרון.
"חתולי הרעם יוצאים?" שאל הוא והופיע תוך חצי שעה בבריכה ברחובות.
בניגוד לחברתי הרגועה שליוותה אותי עד עכשיו בלידה, בן זוגי היה לחוץ והתעקש להוציא אותי מהבריכה במיידי ולנסוע לבית חולים.
הוא אפילו לא הסכים לעבור בביתנו שבלוד בשביל לשתות קצת יין ולקחת חלק מהדברים שתכננתי לקחת לבית חולים ברגע האחרון.
כשיצאתי מהבריכה הבנתי מה זה צירים ב-א-מ-ת כואבים.
התפתלתי עד המקלחות כשאני חווה ציר כל 3 דקות.
בדרך לבית החולים תירגלתי את תחנת "חתול עם סיבובי אגן" במושב האחורי של האוטו.
תוך כדי זה שאני יורה הוראות נהיגה לבעלי: "עכשיו תיסע לאט, עכשיו תעצור, עכשיו תיסע רגיל!".
כשהגענו לאסף הרופא הצירים כבר החלו לעלות אחד על השני.
במיון יולדות ירדו לי המים בדיוק כשעליתי על המיטה לבדיקת פתיחה.
4.5 סנטימטרים פתיחה. מחיקה מלאה.
"את בלידה פעילה!" אמרה האחות וכעבור כמה דקות מצאנו את עצמנו בחדר לידה.
המיילדת שבדקה את הפתיחה כעבור רבע שעה בישרה על פתיחה של שבע.
הרופא שעבר בדרך בישר על פתיחה של שמונה וחצי (זה מדהים שכל מי שעובר בחדר דוחף לשם את היד…).
התחננתי מהמיילדת שתיתן לי להיות בתנועה, והיא הסכימה שאני אעמוד אבל אני חייבת להיות מחוברת למוניטור.
במהלך הצירים תרגלתי את תחנת ההשענות עם סיבובי אגן בזמן שבעלי מעסה לי את הגב התחתון בתנועות סיבוביות.
קיוויתי לא לקחת אפידורל ואכן לא הספקתי לקחת אותו (יש סיכוי שאם הינו מגיעים לפני לבית החולים הייתי מתפתה).
לאחר חצי שעה הרגשתי שאני חייבת ללכת לשירותים.
מספר 2. ביקשתי מהמיילדת שתנתק אותי מהמוניטור, והיא הבינה שזה סימן לכך ש"חתולי הרעם יוצאים".
אכן עברנו לצירי לחץ.
צירי הלחץ היו לא פשוטים עבורי, אך נגמרו מהר.
שעתיים מהרגע שנכנסנו לבית החולים שמעתי את הבכי המיוחל.
דמעות של אושר מילאו את עיני.
היה שווה לחכות לשבוע 40+7.
השארת תגובה