סיפור לידה של מאיה (מאיה שמש-ז'רדב נולדה ביום שבת, 25.6.11 בשעה 12:50 במשקל 3330 קילו.):
ביום שישי בבוקר, גיליתי דימום לא ברור, ואחרי שנלחצתי קצת ודיברתי עם אמא (שסיפרה שהלידה שלי התחילה בדיוק באותה צורה והרגיעה שאין שום סיבה לרוץ למיון) הבנתי שזה כנראה הפקק הרירי שמתחיל לרדת. התיק היה מוכן כבר ממזמן, מצויד בשמנים, מוזיקה, נרות וכמובן כדורי טניס. כל מה שנשאר זה להירגע ולחכות שהנסיכה תחליט שמספיק והגיע הזמן לצאת. אז הלכנו אני והבנזוג לאכול משהו, ולטייל קצת. גם את שאר היום העברנו ברגיעה וקצת זמן איכות, אולי בפעם האחרונה להרבה זמן…

למרות שהלכנו לישון מאוחר, בחמש בבוקר התעוררתי עם כאב חזק, דומה למחזור אבל לא ממש. לא נפל האסימון שזה כנראה צירים, חשבתי שאחזור לישון ובבוקר נראה מה קורה. אבל ברגע שנשכבתי כאב לי עוד פעם, ועוד פעם- עכשיו כבר הבנתי שלישון כנראה לא אצליח, והערתי את החצי השני, שמיהר לזנק מהמיטה בהתרגשות. עוד קצת הסתובבתי בבית, לא בטוחה מה לעשות, וכשהכאבים המשיכו, התחלנו ברוטינה- הוא מתזמן את הצירים (שמההתחלה היו באורך של דקה ובהפרש של כחמש דקות בינהם) ואני מנסה תנוחות שונות. תנוחות שונות? יותר כמו תנוחה אחת ויחידה- חתול, חתול ועוד קצת חתול. גיוון עם חתול עם סיבובי אגן, חתול אסימטרי, ברגע שהתחיל ציר נפלתי ישר לעמידת שש. על כדור פיזיו לא היה מה לדבר בכלל. באמצע החלטתי שמקלחת תהיה במקום- וכרעתי באמבטיה בעמידה הודית תוך שאני משפריצה זרמים חזקים על הבטן והאגן. בינתיים הבנזוג ארגן את כל התיקים, תוך שהוא ממשיך למדוד צירים (ומתריע שכבר עבר הרבה זמן של צירים סדירים ואולי כבר ניסע?). ניסינו קצת מסג' עם תערובת שמנים שהכנתי מראש, אבל הצירים היו תכופים והמסג' כאב יותר. אז המשכתי עם נרות, מוזיקה ומדי פעם זרמי מים. ככה היינו בבית חמש שעות, עד שהצירים התחזקו, כל נשימה התארכה, והבנזוג שם לב שאני כבר לא עונה לשאלות. אז הגיע הזמן להכנס לאוטו עם כדור הפיזיו ולהתחיל לנסוע לנתניה (לא לפני שהחתולה צוידה בכמות אוכל המספיקה לחודש).

הנסיעה כבר היתה מאתגרת, כשאני נשענת על כדור הפיזיו, מוזיקה ברקע ואני מודעת ולא מודעת לדרך. מזל ששבת בבוקר והכבישים פנויים. הגענו ללניאדו (שכמובן היה במתכונת שבת, אבל כשראו אותי בקושי הולכת ונשענת על הבנזוג בכל ציר מיהרו להפעיל את המעלית) ונכסתי למיון יולדות שלמזלי היה ריק לגמרי, כך שבאופן חריג הרשו לבנזוג להכנס איתי. שם היו מאוד יעילים ונחמדים, בדקו פתיחה לא בזמן ציר, מיד שאלו אם אני למרכז הטבעי ושלפו את כל הטפסים. הבנזוג ענה על כל השאלות הבירוקרטיות במקומי, אף אחד לא הציק עם הצעות לחוקן או לפתיחת וריד, ושאלו אותנו מראש מה לא נהיה מעוניינים בטיפול ביילוד (פסלנו חיסון צהבת ואמבטיה). אפילו לא היה צורך לשלוף את תכנית הלידה. המיילדת (רונית) כבר היתה שם ולוותה אותנו למרכז הלידה. שם התמקמנו, הבנזוג ירד (ברגל, וגם עלה- בשבילו כבר לא תפעלו את המעלית) להביא את התיקים, ואני התפשטתי ונכנסתי למקלחת. המיילדת אמרה שמקלחת מזרזת ואמבטיה מרגיעה את הצירים, והציעה שנשמור את האמבטיה לשלב מאוחר יותר. אז עמדתי במקלחת בתנוחה אסימטרית, וכשהבנזוג חזר הוא נכנס והשפריץ לי זרמים על הגב הבטן והאגן. עקב אופיו הדתי של בית החולים, גם מוזיקה וגם נרות לא באו בחשבון, אבל בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי מכלום. פשוט החזקתי מציר לציר, כאשר בכל ציר אני נשמעת יותר ויותר כמו צופר (או-אה, או-אה). אחרי מקלחת, אסלה ועוד קצת מקלחת, המיילדת ביקשה שאצא לעשות מוניטור. תודות לזה שהחזיקה את המוניטור צמוד לבטן יכולתי להמשיך לנוע בחופשיות. כששמעה את הקולות שלי מתחזקים, המיילדת בקשה לבדוק את הפתיחה (למצוא זמן בין הצירים כבר נהיה בעייתי מה) והכריזה בהתלהבות ש"איזה יופי, יש כבר פתיחה של 10, את יכולה להתחיל לדחוף בציר הבא".

רגע, מה לדחוף? רגע, תנו להתרגל לרעיון, לנוח קצת- ומה עם האמבטיה שפינטזתי עליה? אני לא מוכנה לזה, לא יכולה יותר- אם אפשר להפסיק וללכת אז זה הזמן. כן, אמנם לא פרצתי בבכי, אבל זה בהחלט היה רגע המשבר במעבר מאוקסיטוצין לאדרנלין. אבל הרבה ברירה לא היתה- והתחלתי לנסות תנוחות שונות לדחיפה- על הצד כשהבנזוג מחזיק רגל, על שש, ובסוף המיילדת הרימה את גב המיטה לתשעים מעלות ואני חצי עמדתי על המיטה, כשהמיילדת בודקת את ההתקדמות ומעסה את המקום בשמן שהבאנו מראש, והבנזוג שם מגבות קרות על הפנים שלי בין הצירים, מחזיק לי את הרגל, מעסה את הגב, ובאופן כללי מתפקד כמו דולה (רק שאני לא ממש הייתי מודעת מי עושה לי מה). אני מהצד שלי פשוט ניסיתי לשרוד את הצירים המאוד מאוד כואבים, הקולות שהוצאתי הפכו לחייתיים, ואספתי כוחות לדחיפה חזקה ככל האפשר, מנסה לזכור לא לעצור נשימה לגמרי, אלא לנשוף לבלון. המיילדת הכריזה שהיא רואה תלתלים, ואז שהתלתלים גדלים ומתקרבים, וכל הכבוד רק להמשיך. בסוף, כשהרגשתי את הקטנה בפתח נתתי דחיפה אחרונה והכי קשה, ואחרי הכאב הנוראי הרגשתי את כל הגוף שלה מתחלק החוצה (ההרגשה הכי מדהימה בעולם) ו-זהו.

אחרי זה מיידית נהיה שקט ורגוע, אני קרסתי מותשת על המיטה, והקטנה הונחה לי על הבטן. גם אני וגם הבנזוג דמענו לראות את היצור הקטן והיפהפה שהתחבא בבטן כל הזמן הזה. אחרי שהפסיק הדופק, הבנזוג חתך את חבל הטבור, הקטנה התחילה לזחול לציצי ומיד ינקה בהתלהבות. אמא, שחכתה בחוץ בדמעות כל הזמן נכנסה פנימה להכריז ש"התינוקת שלי מחזיקה תינוקת, לא ייאמן". בזמן שניקו אותי ותפרו קצת (כמה שריטות, שום קרע רציני תודות לעיסויי הפירנאום) הבנזוג ישב עם הקטנה בכורסה, וכל האווירה בחדר היתה משפחתית ואינטימית.
סה"כ מהרגע שהגענו לבית החולים ועד שמאיה הקטנה הגיחה לעולם עברו שעתיים בקושי. תודה לענת ולשיטת התחנות שעזרו לי ליישם גם תנוחות אקטיביות שקידמו וזירזו, וגם נשימות וקולות שהעבירו את הצירים- בכל התהליך הרגשתי בשליטה, שהגוף יודע איך להתמודד עם כל ציר, וכשנגמר הציר- לשכוח שבכלל כאב וככה להתמודד עם כל ציר בתורו. אכן חוויה לא דומה לשום דבר אחר בעולם.

השארת תגובה