יום לפני תחילת השבוע ה- 39 הייתי בערב בשיעור שירה בת"א, השיעור הסתיים בשעה מאוחרת והייתי תשושה, אך רעבה. הלכתי עם בן זוגי שרון לאכול ובקושי החזקתי את עצמי מרוב עייפות. שרון עשה לי מסאג' בזמן שחיכינו לאוכל. לא ידעתי איך אגיע הביתה מרוב עייפות. באותו הערב, כשהגענו הביתה אמרתי לביתי שבבטן: "אני מוכנה אליך ומבקשת שתצאי, רק חכי למחר מכיוון שאני זקוקה לשנת הלילה".

באותו הלילה החלו קצת צרצורים ולמחרת בבוקר ראיתי שיצא הפקק הרירי. זה היה יום שישי, כך ששנינו היינו בבית בבוקר. אמרתי לשרון שיצא הפקק הרירי ושהלידה כנראה קרובה, ולכן כדאי שננוח היטב J. חזרנו לישון לעוד כשעתיים, ואז העירה אותי דפיקה בדלת (חברה באה לקחת משהו שהבטחתי…) לאחר מכן החלו צירים וביקשתי משרון שיכין סנדוויצ'ים לעצמו, ושיסדר מה שצריך לקראת היציאה לבית החולים.

במהלך הצירים השתמשתי בשיטת התחנות אותה למדתי (מאוד עזר…) ובין הצירים נחתי (קראתי ספר בין ציר לציר, עד שהצירים היו צפופים מדי). הרגשתי שכל ציר מקדם אותי לקראת הלידה ושכל המשפחה (אני, התינוקת ושרון) פועלים כצוות. הידע שלי לגבי מהלך הלידה וכיצד אוכל לקדמה בעזרת נשימות ותנועה עזר לי להרגיש בשליטה. הקשבתי לגוף שלי וידעתי מה יעזור לי בכל שלב וכך הנחתי את שרון מה לעשות על מנת להקל עליי. כשהצירים הפכו צפופים יותר ראיתי טלוויזיה על כדור הפיזיו בין הצירים, ואפילו אכלתי קצת. בכל ציר השתמשתי בכלים שהיו לי והבית הפך בינתיים לחדר לידה טבעי: חבל נתלה מהדלת על מנת שאשען עליו, כדורי הטניס נשלפו לצורך מסאג', וכדור הפיזיו והשרפרפים שימשו אותי בתנוחות שונות ומשונות. בשלב מסוים נכנסתי לאמבטיה. המים הרגיעו ובמהלך הצירים שרון כיוון את הזרם לבטן ולגב שלי, לפי בקשתי. לאחר האמבטיה היו לי צירים בכל שתי דקות והחלטנו לצאת לכיוון בית החולים.

במהלך הנסיעה ישבתי מאחור, נשענת על כדור הפיזיו ונושמת נשימות צירים. בשלב זה עדכנו את המשפחות שיצאנו לבית החולים. שרון הוריד אותי בכניסה למחלקה ונסע לחפש חניה. נכנסתי למיון יולדות תוך נשימות צירים קולניות וכשנגמר הציר אמרתי לפקידת הקבלה: "נחשי מה?" J נשלחתי לעשות מוניטור וביקשתי שיאפשרו לי לזוז במהלך הבדיקה, אך האחות לא הצליחה לחבר אותי למוניטור בעמידה, כך שנאלצתי לשכב במהלכה. היה הרבה יותר קשה להישאר "אוקסיטוצינית" בשלב זה, אך השתדלתי בכל זאת לשמור על הבועה שהייתי בה עד כה ולזכור שכל ציר מבורך ומקדם את הלידה.

לאחר המוניטור והבדיקה (פתיחה 5, מחיקה 100%) נשלחתי אחר כבוד לחדר הלידה, שם קיבלתי אנטיביוטיקה (שוב לא יכולתי לזוז), הציעו לי אפידורל (סירבתי והבהרתי כי אם אזדקק, אבקש בעצמי) והובטח לי שבקרוב אוכל להיכנס למקלחת. מיד כשנכנסתי למקלחת הרגשתי שרותם רוצה לצאת וקראתי למיילדת, שבדקה ואמרה: "עוד מעט…" חזרתי למקלחת, ומיד קראתי לה שוב. רותם באמת רצתה לצאת…

התחלתי את הלידה בעמידת שש, אך אחרי זמן מה, כשהלידה לא התקדמה ואני הייתי מותשת מכדי להישאר כך, המיילדת אמרה לי לשכב על הגב. בהתחלה סירבתי וגם לא היה לי ברור איך אני מתהפכת באמצע ציר (כמעט לא היה זמן בין הצירים בשלב זה) אך לבסוף עברתי לגב, תנוחה שהייתה לי נוחה יותר, והתחלתי ללחוץ. במהלך הלחיצות חשבתי כל הזמן על השם רותם (שבכלל לא עלה כאופציה לפני כן). רותם יצאה בשעה 19:28 לאחר כ- 12 שעות של צירים, מתוכן 3 שעות בבית החולים. הרגע ששמו אותה עלי היה מדהים ומרגש. הפכנו למשפחה!

השארת תגובה