סיפור הלידה של אירה- תלמידה של ענת רז בשיטת התחנות

היתה לי לידה מדהימה. היא היתה בדיוק כפי שביקשתי אותה במשאלת הלידה שלנו. אני לא יודעת אם זה נדיר או לא, אבל זאת החוויה שאני עברתי.

חשוב לציין לפני כן כמה דברים – אני כותבת אחרי 10 ימים מהלידה. כמה שעות אחרי הלידה הבנתי שהיתה לי לידה בדיוק כפי שביקשתי אותה במשאלה ואם זאת לא היה לי ברור איך עושים את זה שוב, שכן אילו הייתי יודעת שזה ככה אולי הייתי שוקלת קיסרי והרדמה של שבועיים, שיעירו אותי כשהגוף קצת מאושש. מזל שבאמת שוכחים את הכאב. דבר נוסף וחשוב לא פחות. אין דבר כזה לידה קלה, שלי נחשבת לקלה וכמו שכבר כתבתי למעלה, בחיי שלא היה ברור היה לי איך עושים זאת שוב. מה שכן יש זה לידה כמו שרציתי או לידה מעצימה או לידה טובה, ושלי היתה כל אלה.

הילדה הגיחה לאוויר העולם במוצ״ש, בדיוק בתאריך שאמרו הרופאים, בספירה שלהם בשבוע 40 פלוס יום. יום לפני זה, בשישי, יצאנו לנשום אוויר צח ביער ולאסוף פטריות, בתקווה על הדרך לזרז את הלידה. שתינו תה וצפינו בשקיעה, וגם נסענו לאחר מכן לארוחת שישי אצל אמא. בשבת בבוקר הזמנו חברים לאכול אצלנו פנקייקים. בבוקר שבת כשנכנסתי למקלחת הבנתי שיש לי צירים. הבנתי שהם שונים מההתכווצויות שחוויתי בשבועות לפני. לא ידעתי אם הם יתפתחו ללידה או לא אבל היה לי דחף עז לבלות כמעט שעה במקלחת, לעשות פילינג, ולשים לק על הציפורניים. בדיעבד אני יודעת שהתחשק לי להתארגן ולהתיפייף לקראת המאורע המשמח. ולמה זה חשוב? כי לי היה חשוב להגיע לבית החולים שמחה ומחייכת, ולא עייפה וסובלת כפי שנראו לי רוב הנשים בפעמיים שהייתי שם במיון. לא בטוח שנראיתי שמחה או לא סובלת, אבל ההרגשה הכללית שלי היתה של ארוע חשוב.

עוד כשאכלנו פנקייקים וישבנו עם החברים התחלתי לתזמן את הצירים. אחד לרבע שעה במשך כשעתיים ואז ציר כל שבע דקות כשעה ואז זה עבר לאחד כל חמש דקות, וישר לאחד כל שלוש-ארבע דקות בעוצמה שהתחזקה. ראיתי גם שהתחיל לרדת דם והבנתי שלמרות שלא עברה שעה וחצי בצירים של 1 ל 5 דקות, כדאי לצאת לכיוון בית החולים.

כשהגענו באנו מחייכים כמו שרצינו, למרות הכאבים שהכריחו אותי לעצור כל כמה צעדים.

חיברו אותי למוניטור לכמעט ארבעים דקות, יכולתי לנוע רק על הכדור ובקושי עמדתי בכאבים. הילדה ישנה. הם לא הצליחו לקלוט דופק של פעילות תזוזה אצלה. אריק התעקש שינתקו אותי מהמוניטור ושינתו לי לזוז ושנעשה אחר כך מוניטור חוזר. המיילדת בדקה אותי ואמרה שיש לי צירים אפקטיביים אבל הפתיחה היא שתיים והילדה יושבת גבוה. פה הבנתי שיש סיכוי שאני לא אצליח לסחוב בלי אפידורל. הצירים הרגו אותי. אמרתי לאריק והוא שאל אם אני יכולה לסחוב עוד קצת. אמרתי שכן וזכרתי שבערך בפתיחה 3 אמורים ההורמונים שמשכחים את הכאבים להתחיל להשפיע.

כאן יוליה המיילדת שיחקה אותה – היא אמרה שאם אני רוצה לידה טבעית אני חייבת להשאר זקופה בצירים ולא להשען קדימה כמו שאני עושה כדי להקל על הכאב. נזכרתי שעלי להיות זקופה ולא יכולתי. אריק החזיק אותי עליו כל ציר וציר ודאג שאני אהיה כמה שיותר זקופה. המחשבה על אפידורל עם כל כמה שלא רציתי שיחברו אותי לשום מכשיר/אינפוזיה נראתה כמו אופציה ממשית כדי שאני אצליח ללדת. למזלי ידעתי שתכנון לחוד ומציאות לחוד ולכן יכולתי לקבל את זה.

אבל התנוחות הזקופות והצירים שלי עשו את שלהם. בביקור אצל הרופאה כבר הייתי בפתיחה 4. הכניסו אותי לחדר הלידה הטבעית. עד שהחדר היה מוכן, והגיע הרופא לתת נאום שאני צריכה לשקול אפידורל כדי לא להיות מותשת בצירים ועוד כל מיני הפחדות שהמוח שלי פשוט סינן, הוא ראה שלילדה יש ירידות דופק בציר. מה שאמר שהיא כנראה בתעלה. אני זכרתי שזה אומר פתיחה שבע-שמונה על פי אחת המיילדות והתקווה ללידה טבעית חזרה אלי. המיילדת בדקה אותי ואמרה שיש פתיחה מלאה ואפשר להתחיל ללדת.

השלב הזה נמשך כ 40 דקות. בדיעבד המיילדת טעתה כנראה ולא היתה לי פתיחה מלאה. את זה היא הבינה בבדיקה חוזרת. היא נאלצה ללכת לילד מישהי אחרת אבל אני המשכתי ללחוץ. לחדר נכנסו 2 מיילדות אחרות כדי להשגיח עלי וזיהיתי את אחת מהן והיא נשארה ליילד אותי. היא היתה מדהימה. היא זרמה איתי, היא עודדה אותי. כשהראש בצבץ היא אמרה לי לשים יד ולהרגיש אותה. זה עודד אותי, אבל כמה לחיצות אחרי הילדה נתקעה. בקושי היה לי כבר כח ללחוץ הרגשתי שהיא לא מתקדמת, והרגשתי את האיברים האינטימיים שלי מאיימים להקרע ולהפוצץ מגודל הדבר הזה שעכשיו תקוע בתוכם. צעקתי שהיא תקועה. המיילדת שלי לא איבדה אשתונות וביקשה שאני אושיט יד ואראה כמה היא התקדמה. היא שיחקה אותה. זה נתן לי כח מחודש כי כבר ביצבץ חצי ראש וכמה לחיצות אחרי הילדה היתה בחוץ. היא עזרה לי להסתובב ונתנה לי את הילדה. היא גם עזרה לי לחבר אותה לציצי להנקה. והיא ינקה.

ילדתי בהשענות על גב המיטה עם הפנים אליה בחצי מהזמן וחצי הזמן במיוחד לקראת הסוף הייתי בכריעה והמיילדת תמכה בי בזה וזרמה איתי. לא חשבתי לרגע על איזו תנוחת לידה תהיה לי הכי נוחה אבל אני לא מתארת לעצמי עכשיו תנוחה אחרת. לא יודעת איך אחרת היתה יוצאת הילדה שלי.

יצאתי בזול – עם שני קרעים. התלבטתי אם לאפשר לתפור אבל ההבנה שאם אני אדמם הרבה ישאירו אותי יותר בחדר התאוששות ולא יתנו לי לעלות למחלקת יולדות ולהיות עם הילדה שלי שכנעה אותי שעדיף לתפור. לגבי פיטוצין לכיווץ הרחם התלבטתי גם מאותה סיבה. בקשתי להשהות לשעתיים. אולם אחרי שהילדה ינקה אף אחד כבר לא הזכיר את הזריקה הזאת שוב.

הייתי בחדר לידה שעה וחצי והנקתי את הבת שלי, גוף לגוף, והתפאלתי מזה שהדבר המושלם הזה יצא מתוכי.
אחרי זה כבר היה צריך את החדר, ושמחתי לפנות אותו ליולדת נוספת. ידעתי כמה זה כואב לחכות בשלב הצירים. בעלי הלך עם הילדה לבדיקות והאמהות שהגיעו נשארו איתי בהתאוששות. ברגע שעברו שעתיים משעת הלידה ביקשתי שיעבירו אותי למחלקת יולדות והם עשו את זה מייד ככה שהייתי בלי הילדה סהכ שעה – חצי שעה בהתאוששות וחצי שעה חיכיתי שיסיימו את הבדיקות וכל הזמן הזה היא היתה עם אריק וזה בסדר גמור מבחינתי. בדיקות וזריקות שביקשנו שלא יעשו לא עשו ולא היתה בעיה.

ביקשנו ביות מלא ולא הורדנו את העיניים מהזאטוטה שלנו. ואחרי הקונצרט שהיא עשתה לנו בלילה השני שמחנו מאוד שהיה לנו את מי לשאול בתינוקיה. הצוות היה נהדר. והיינו עם הפלא הקטן הזה שהיא הדבר הכי טוב שיצרתי אי פעם.
ילדתי בקפלן. בדיעבד אני מאוד שמחה על הבחירה שכן אני רציתי לידת בית מחשש להתערבויות לא רצויות, אולם בעלי התנגד. ברור שהיו לי את החששות שלי מלידת בית והייתי צריכה את התמיכה המלאה שלו. המיילדות בקפלן נהדרות וכשרציתי לידה טיבעית היה להן ברור למה אני מתכוונת והן תמכו בי. אפילו לא הוצאתי את משאלת הלידה שלי. לפני כל פעולה הם שאלו, הם ידעו לא לשים קליפסים או לחתוך את חבל הטבור ישר, לא החדירו לי מחטים למיקרה ויהיה עירוי וזרמו איתי בתנוחת הלידה. אני לא המצאתי את הלידה הטבעית הן מקבלות עשרות לידות המשמרת, הן מכירות את כל השטיקים שיש עכשיו להורים והן תומכות. לא יודעת אם הייתי מצליחה להגיע כל כך רגועה גם ללידת בית מהסיכונים הברורים שיכולים להיות.

ההחלטה הכי טובה שעשינו בעקבות זה היתה ללכת לקורס הכנה ללידה שעשינו אצל ענת רז. מעבר להתמודדות עם הכאבים בצירים היא הסבירה את כל הפרוצדורות ואיפשרה גם לי וגם לבעלי לתקשר באותה שפה בנינו כמו גם עם הרופאים לגבי הרצונות שלי. הוא היה שם כל הזמן כדי לתמוך בי, להחזיק אותי פיזית בצירים, לסלק גורמים בלתי רצויים בעקשנות של פיל, לדעת על מה לאפשר לי לחתום ומתי להתעלם מעצות רופאים. הוא עזר לי לסחוב עוד קצת בלי אפידורל, עד החלק שהלידה התחילה לרוץ והוא היה שם בלידה ועודד אותי. כן, הוא גם צילם :). והוא היה שם כל הזמן עם הילדה. למד לחתל ראשון, הרדים והרגיע אותה כל הזמן ואיפשר לי לישון, והיה איתה כל הזמן בבדיקות. לא יודעת איך הייתי עושה את זה בלעדיו. אצלנו אבא זה כמו אמא רק בלי ציצי.

גם ההורים משני הצדדים תמכו המון. אבא של אריק עזר באירגון החדר, והאמהות בישלו לנו אוכל טעים.
בדיעבד התברר לי אגב שהרופא שבא לשכנע אותי לקחת אפידורל גם נשא נאום חוצב לב ובסופו הודיע שלידה טבעית גם יכולה להסתיים במוות. אני אגב לא שמעתי את זה. בחיי ששמעתי רק את החלק ההגיוני מדבריו לגבי זה שאני עלולה להתעייף מדי עד השלב השני. שמעתי באמצע הלידה את אריק אומר למישהו לצאת ולא להכנס ושאינו צריך להיות פה. הוא היה מאוד מאוד תקיף בעיניין. לא הבנתי אל מי הוא מדבר הרי עד כה הצוות היה מאוד עוזר ותומך. מסתבר שזה היה הרופא הזה.

לגבי התשתיות בקפלן, כן הן לא מוצלחות, אבל המיילדות נהדרות והצוות ברובו תומך. בעיני זה היה שווה הרבה יותר, מה גם שבזכות זה שהלידה התקדמה מהר מאוד לא היה לי צורך בכלום. לא הבנתי למה צריך דוש ושירותים. אכן בכל ציר הרגשתי שאני עוד שניה עושה קקי ויש לי קקי שלא יצא. אבל בין הצירים לא הצלחתי ללכת לשירותים. המיילדת הסבירה שזה לא קקי אלא הילדה, ובכל זאת אמרתי לה שלשבת בשירותים עוזר לי מאוד לשחרר. היא מייד הביא סיר ואמרה – בבקשה – תרגישי כמה שיותר בנוח, כשצריך אנחנו נזיז אותו.

בקיצור הלידה עברה לי בדיוק לפי המשאלה. אפילו שק מי השפיר פקע רק בשלב השני, עשר לחיצות לפני שהילדה היתה בחוץ.

דבר אחד אחרון וחשוב – אולי אני מאלה שעוברות לידות קלות / מהירות. אבל אני עשיתי גם המון כדי להגיע למצב הזה. כל ההריון נשארתי פעילה. עשיתי יוגה פעמיים בשבוע והליכה פעמיים בשבוע. המשכתי לטייל כמה שיכולתי. עשינו עיסויי פרינאום והתאמנתי עם האפי-נו. עשיתי מדיטציה יום יום החל מהשבוע ה 38. בעיקר על הפחדים שלי, ועל תחושת חוסר האונים. פחדתי שזה עלול לעכב את שלב המעבר בו כל הרגשות פורצים החוצה והחלטתי להכיל כמה שיותר לפני. זה עבד. יצאו דברים מדהימים. בשבוע ה 38 גם התחלתי לשתות חליטות פטל. לפני כן פחדתי. זה אכן חיזק את הבריקסטונים וכנראה אכן גרם לצירים שלי להיות אפקטיביים. עשינו קורס הכנה ללידה והשקענו בו, וכתבנו משאלת לידה משותפת. וגם עשינו סקס כל יום כדי להגביר את הקולטנים לאוקסיטוצין ולרכך את צוואר הרחם ובכלל כי זה טוב וכיף וחשוב בזוגיות. לא יודעת מה מכל זה עזר, אבל אני חושבת שבטח חלק מזה,האם לא הכל, שיחק תפקיד.

השארת תגובה