כתבה וילדה: ענת רז, מדריכת הכנה ללידה ויוגה להריון בשיטת התחנות

יום ראשון בערב, שבוע 39+1. צרצורים שכבר ברור לי שיכולים להתקדם רק לכיוון אחד. אני מבינה שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני כנראה לא אלד אחרי התאריך המשוער. בבית ילדה בת שנה ועשר ואני עדיין לא מאמינה שאוכל לחלוק את אהבתי עם עוד תינוקת.

יום שני בבוקר, שבוע 39+2, משהו שבהחלט אפשר לקרוא לו צירים אבל עדיין לא מציק. אני פוחדת להישאר לבד ושזה יתקדם פתאום, ואמא שלי נקראת להיות עם גילי ה"גדולה", אבל לא להתרחק מהבית. אני בחדר השינה, מנסה להתרכז בצירים ולהיכנס פנימה, ואמא שלי כל הזמן נכנסת לשאול אם אני בסדר. אני יותר מדי בסדר- הצירים מאד מתרחקים אחד מהשני. רוצה להיות קצת פחות בסדר ועם קצת יותר צירים וקצת יותר לבד.

יום שני אחה"צ, סוף סוף צירים נחמדים, אני עדיין מסתובבת לי להנאתי, שותה קפה עם השכנה בחצר, מדי פעם נתלית על החבל שעל העץ ועושה נשימות וסיבובי אגן (תחנת עמידה בתלייה על חבל). שתי נערות שכנות בוהות בי בעניין ואני תוהה מה הן חושבות אבל זה לא מפריע לי.

יום שני בערב, הצירים מתחזקים. מתחילות מחשבות ופחדים גדולים גם בקשר ללידה, אני כבר יודעת שזה כואב, כואב כמו ששום דבר אחר לא כואב, סוחף ותובעני ומרגישה שאני לא מצליחה לגייס את הכוחות הדרושים, ובעיקר בקשר ל"גדולה" הקטנה שלי- פחד גדול שהיא קטנה מדי בשביל להיות אחות גדולה, שאחרי הלידה יהיה לי קשה לספק לה את מה שהיא צריכה.
משכיבה את הילדה לישון, מדי פעם מגיעים צירים ואני מעבירה אותם על שש במיטה (חתול עם סיבובי אגן), אבל בשלב כלשהו הקולות שאני משמיעה נהיים חזקים מדי ואני עוברת להתלות על החבל בסלון (שוב תחנת עמידה בתלייה על חבל).

יום שני בלילה. משבר. אני מבינה שמאוחר מדי להחליט שהילדה שלי קטנה מדי. מבינה שאני הולכת להיות אמא לשתיים ממש בקרוב, ושלא תהיה לי ברירה אלא להתמודד עם העניין. מבינה שהולכת עכשיו להיות לידה ושצריך להתגייס עם כל כוחותי לעניין.
אני מתחילה לבכות ולבכות, וביחד עם הבכי הדברים מתבהרים ואיכשהו מסתדרים במקום. בבת אחת הצירים גם נהיים מאד מאד דומיננטיים.

יום שני, 1:00 בלילה. הצירים כל עשר

דקות אבל מאד מאד עוצמתיים. אני נוהמת עם כל ציר ועובדת קשה. ניר רוצה לקרוא למיילדת ואני אומרת שלא צריך עדיין. טוב לי בשקט שלי ובבועה שלי ואני מרגישה שאני לא צריכה אף אחד… ניר מחליט לא לחכות ומתקשר למיילדת ולגרניט, מיילדת מתלמדת שמתפקדת על תקן דולה. שתיהן שומעות אותי ברקע בטלפון ומחליטות להגיע.

יום שני, 1:30 בלילה. גרניט מגיעה ואני כבר עמוק בצירים שגם נהיו יותר צפופים. כואב לי מאד בכל ציר אבל ביניהם אני מרגישה פשוט מצויין. אווירה של מסיבת בנות משתררת בחדר, יושבות, מפטפטות וצוחקות בין ציר לציר. אני מתחננת שתבדוק מה הפתיחה אבל היא עדיין לא מיילדת מוסמכת ולא מסכימה. אני בכל מקרה רגועה- אם אלד עכשיו יש לי בבית מיילדת מתלמדת ובן זוג שהיה פעם פראמדיק.
התכנית המקורית היתה שאמא שלי תיקח את גילי אבל היא ישנה לה בנחת בחדר ואנחנו בסלון, גרניט מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה לישון עם נעליים ושאני בלידה, שתהיה ברבע שעה קריאה. למרות הצירים האינטנסיביים, מפתיע ומשמח אותי לשמוע אותה אומרת שאני בלידה.

יום שני, 2:00 בלילה, ענת המיילדת מגיעה, מחייכת מקסימה ומכילה כתמיד. אני אומרת לה שיש לי נזילת מים בין ציר לציר והיא לא מתרגשת. לא כל כך חשוב כרגע אם זה כן או לא ירידת מים. בודקת פתיחה ומבשרת לי "6,7, כמה שאת רוצה!", אני לא יודעת איך לקבל את הנתון המוזר הזה אבל בכל מקרה שמחה, היה לי חשש שהיא תבשר על פתיחה קטנה ואני אשבר. אווירת מסיבת הבנות מתחזקת, אני מוקפת בנשים שאני אוהבת וסומכת עליהן ומצליחה ליהנות מהעניין למרות הקושי והכאב.
אני מתיישבת על הכדור מתחת לחבל וממציאה תחנה חדשה שלא למדתי- כדור על חבל. שימו לב לשעה בתמונה.

לא יודעת מאיפה פתאום צצה לה שם בריכה, מנופחת, מלאה במים חמימים, מסודרת ומתאימה ללידה. ניר תפקד שם בתפקיד החשוב של לדאוג לכל הפרטים הטכניים בלי שאצטרך לחשוב על זה בכלל. אני שתמיד בשליטה ומנהלת את העניינים נמצאת במצב של שחרור מוחלט של השליטה והעברתה לאחרים, אפילו בלי לדעת למי. אני מתפשטת ונכנסת לבריכה. זה נעים וחמים ומקל, אבל אני מצטערת שהבריכה לא הוצבה מתחת לחבל שאוכל להמשיך ולהיתלות עליו כי זה מאד הקל עלי עד עכשיו.

מתחיל שלב של צירים אינטנסיביים מאד, ארוכים, כואבים, עם מעט רווחים ביניהם, אני ממשיכה עם נשימות הצירים אבל הן מתחילות להישמע כמו נהמות. מזכירה לעצמי שני עקרונות חשובים כל הזמן: לשמור על נשימה איטית, ושהקולות יהיו נמוכים. מדי פעם הכאב מתגבר והקולות עולים, ואני יודעת שזה לא תורם ומכריחה את עצמי לחזור לקולות נמוכים, לא חשוב אילו, שיישמעו כמו נהמות של חיה אבל נמוכים וארוכים. אני בבועה מטורפת, לא מצליחה לזהות מי עומד סביבי, גרניט וענת הופכות ליחידה אחת נשית רכב ותומכת שמדברת אלי בקולות רגועים ועוזרת לי ומעסה אותי בהמון ידיים רכות.

הפרטים הטכניים סביבי ממשיכים להתארגן באופן מופתי בלעדי, מביאים לי שתייה (תה פטל שמחזק את הרחם והצירים וגם עשיר בברזל), שומרים על חום המים, מכינים את כל מה שצריך ללידה ואני בבועה שלי, נושמת, מרפה, נוהמת, נותנת לזה להיות מה שזה וזאת הרגשה נפלאה.
ענת רואה דימום במים ואומרת לגרניט שזה דימום של פתיחה מלאה, אני חושבת שהיא אפילו לא בדקה פתיחה. היא אומרת לי שאני יכולה להתחיל ללחוץ מתי שאני מרגישה מוכנה אבל אני עוד לא מוכנה, אוגרת כוחות לקראת הסערה הבאה. מנסה כמה לחיצות בכריעה ובעמידת שש, אבל מרגישה שעוד לא באמת התגייסתי לעניין וחוזרת לנוח ולהתכונן.
מתחיל להיות לי כואב, כואב מאד, כמו סלע ענק וכבד שמנסה לעבור דרכי. אני מבינה שהגיע הזמן ללחוץ, לעבור דרך הכאב העצום הזה, שאין שום דרך לעקוף אותו. מחליטה להיות כאן ולעבור דרכו, ממש סוג של קפיצה למים או קפיצה מצוק- זהו זה, עושים את זה. אני נשכבת במים על הצד, מסמנת לעצמי ניצחון קטן ומשמח שהנה הפעם זה הולך להיות במים, אחרי שבפעם שעברה רציתי ללדת במים וזה לא התאפשר בשל ירידות דופק. מתחילה ללחוץ, להשתולל, לצרוח, זה כואאאאאב נורא, שורף, מותח, בלתי אפשרי, אני לא יכולה יותר אבל ממשיכה ללחוץ כי יודעת שאין דרך אחרת. גילי מתעוררת מהצרחות וניר ניגש אליה, הוא יושב איתה ומרגיע אותה והיא לא בוכה, לא לחוצה, בעיקר סקרנית (את זה שמעתי אחר כך). עוד כמה דקות של לחיצות ויוצא הראש וזה שורףףףף וכואב נורא, אני צועקת על ענת המיילדת (כמובן שהיא אשמה בכאב הזה!) שתעזוב אותי, שלא תיגע בי, שהיא מכאיבה לי. מתחילה ללחוץ את הכתפיים ומרגישה כאב עצום וסיבוב- מסתבר שענת ביצעה סיבוב של 180 מעלות כך שהכתף השנייה תצא קודם כי היא חששה מכליאת כתפיים (זה מה שסיפרו לי אחר כך). לוחצת את הגוף ועכשיו כבר אף אחד לא נוגע בי, אני שולחת יד ומוציאה את התינוקת שלי מהמים ומניחה אותה עלי.

תינוקת שמנמנה ורדרדה ומתוקה שאני מתאהבת בה מיד ולא מסוגלת להפסיק לחבק ולנשק וללטף. איזה כיף להרגיש אותה סוף סוף מחוץ לבטן.

אני באופוריה, הלידה הזאת היתה קצרה ומדהימה והתינוקת חיונית וכבר בוכה במרץ. כאמא מיומנת אני כבר מנסה להרגיע וענת אומרת שזה בסדר, היא מנקה את הריאות.

מסתכלים על השעון, השעה 3:00 בלילה. רק חצי שעה אחרי שנכנסתי למים.
אני לא רוצה להפסיק את הרגע. הילדה מחוברת לחבל הטבור, על אמא, במים החמימים, ונעים לי נורא ואני מוצפת באהבה.

ניר מגיח סוף סוף מהחדר. אני מצטערת שהוא לא היה איתי דווקא בשלב הלחיצות אבל במצב שנוצר זה באמת היה הסידור הטוב ביותר, גילי היתה איתו וכך גם זכתה להיות בלידה ואני באותו זמן בכלל לא הבחנתי מי נמצא סביבי ומי לא. הוא מתרגש מאד כמובן.

ניר הולך לחדר וחוזר עם גילי המתוקה שבאה לראות את האחות שיצאה מהבטן, או כמו שהיא קראה לה אז, "אותות". גילי רואה אותי במים שבינתיים התמלאו בדם של התנתקות השלייה ועם יערה עלי (אז עוד לא היה לה שם), ומוציאה מפיה את המשפט הנהדר "אותות תצא בטן אמא מים אדומים". זה נראה לה טבעי ופשוט והגיוני, זה לא מפחיד אותה, היא לא שואלת את עצמה למה המים אדומים.

ענת מודיעה לי שהגיע הזמן לצאת מהמים. אני יוצאת ומתיישבת על המזרון מחוץ לבריכה ויולדת את השלייה בלחיצה אחת לא כואבת. חותכת בעצמי את חבל הטבור. זהו, הכל מאחורי. אנחנו יושבים ככה יחד בסלון ושותים קפה, אני, ניר, ענת וגרניט וגילי עד שבע בבוקר. הכל רגוע ונעים ומרגיש כמו מסיבת חברים שקטה. ממש חוגגים את הרגע. לא ממהרים להודיע לאף אחד, לא שולחים אסמסים.
יערה מולבשת אחר כבוד בוורוד ומקבלת את כובע הכבוד שענת מעניקה לכל היולדות שלה ועליו רקום born@home. אני מאושרת לקבל עוד כובע כזה על כל משמעויותיו.

ענת שוקלת את הילדה ואומרת שהיא שמנמנה, 3,850. לא שיש לי שליטה על היכולות של הגוף שלי, אבל משהו קדמוני בי בכל זאת מתמלא גאווה שהצלחתי ללדת ילדה בכזה משקל. ענת בודקת את הפירינאום ואני לא מופתעת- "כמו חדש". אין קרעים, אפילו לא קצת, אפילו לא שפשוף, גם לא שורף במתן שתן. לחיי הלידה במים. (וגם לחיי האפי-נו והקשר הטוב שנוצר עם רצפת האגן בתרגול היוגה).
אני מתקלחת ומתלבשת, סבתא באה לקחת את גילי ואנחנו נכנסים למיטה- אמא אבא ותינוקת חדשה. עוד יגיע הזמן למבקרים טלפונים ואסמסים, אבל עכשיו הולכים לישון. מציצה עוד פעם אחת בורדרדה המתוקה והשמנמנה החדשה ששוכבת לצידי (כבר הכנו לה מראש מיטה נצמדת) והולכת לישון מרוצה. אין כמו בבית.

כתבה וילדה: ענת רז, מדריכת הכנה ללידה ויוגה להריון בשיטת התחנות, מורה לבייבי יוגה ומדריכת מנשאים, מנהלת מרכז דארמה. אמא לשתי מתוקות..